חלק ראשון: פסיכוזה כעומס מצטבר
אם אדם אינו מטפל בפגיעות, שותק, ממשיך הלאה וסופג. כלפי חוץ הוא יכול להיראות רגוע ושלו למשך שנים, אבל בפנים הכול מצטבר.
זה יכול להימשך שנים, עד שיום אחד מגיעה נקודת הקריסה. פתאום האדם מתפרץ, כועס, עוזב את הקשר או עושה פעולה קיצונית שנראית מבחוץ כאילו הופיעה משום מקום.
אבל היא לא הופיעה משום מקום. היא הייתה תוצאה של תהליך מצטבר.
במסגרת מודל תומר, ומתוך הניסיון האישי שלי, אני מציע להסתכל על חלק מחוויות הפסיכוזה גם בדרך דומה — כתהליך שעשוי להיות קשור לעומס מצטבר, לצד גורמים ביולוגיים, קליניים ואחרים.
טראומות מהילדות, פגיעות מהחיים הבוגרים, זוגיות, משפחה, חרדות, מצוקה, בלבול, חוסר סדר פנימי, דברים שלא עובדו וחוויות שאפילו איננו מזהים כטראומטיות — כל אלה מצטברים מילדות.
בדרך שבה אני מבין זאת במסגרת המודל, בשלב מסוים העומס עלול להיעשות גדול מאוד ולהיות אחד הגורמים התורמים למשבר.
במקום שבו קודם האדם הצליח להחזיק, לסדר ולעבד את המציאות, נוצר בלבול עצום. דברים שהצטברו במשך שנים יכולים להתפרץ בפסיכוזה.
הנפש מתקשה להחזיק את המציאות, ונוצר תהליך עמוק של בלבול וניתוק מהמציאות, שיכול להתבטא במה שאנחנו מכנים סימפטומים פסיכוטיים.
לכן, פסיכוזה אינה מתחילה רק ברגע שבו רואים את הסימפטומים. צריך להסתכל גם על העומס שהצטבר עוד מהיותו תינוק, מילדות דרך כל החיים עד עכשיו.
חלק שני: הורדת העומס כתהליך יסודי להרגעת הפסיכוזה
תרופות אנטי־פסיכוטיות, מייצבי מצב רוח ותרופות הן משמעותיות מאוד במצב אקוטי.
הן מורידות את עוצמת הגירוי ומרגיעות את המערכת מבחינה ביולוגית. המוח ומערכת העצבים מקבלים פחות גירוי, המערכת מתייצבת, הפסיכוזה האקוטית והמאניה נרגעות.
אבל כאן הבחנה חשובה במסגרת הגישה שלי: הרגעת המצב באמצעות תרופות אינה בהכרח עיבוד של עומסים, טראומות וחוויות חיים שעשויים לתרום למצוקה.
התרופה יכולה להרגיע את המצב הביולוגי והאקוטי, אבל טראומות, פחדים, מערכות יחסים פוגעות, בלבולים, משקעים רגשיים וחוויות חיים בלתי מעובדות עדיין שם.
לכן, לצד הטיפול הרפואי בפסיכוזה, הגישה שלי מציעה גם עבודה עמוקה על העומסים עצמם ועל חוויות החיים הקשורות בהם.
עובדים שלב אחרי שלב, נקודה אחרי נקודה, עניין אחרי עניין.
מפרקים בלבולים. מעבדים פגיעות וחוויות. מבינים טראומות — גם כאלה שהאדם מעולם לא הגדיר כטראומה — ומורידים בהדרגה את העומס על הנפש, המוח ומערכת העצבים מילדות דרך כל החיים עד היום.
ככל שהעומס יורד, המערכת אינה צריכה להתמודד עם אותה כמות של לחץ פנימי.
גם כאשר קיימת פגיעוּת ביולוגית או קלינית לפסיכוזה, אפשר לעבוד במקביל על הפחתת עומסים שעשויים לתרום למצוקה ולחוסר יציבות.
חלק שלישי: איך אני יכול לעזור
זו העבודה שאני עושה איתך.
באתר שלי אני נותן חומר בחינם שמסביר את הגישה, את צורת החשיבה ואת הכיוונים שבהם אפשר להתחיל לעבוד. המטרה היא לתת לאדם כלים להבין את עצמו ואת העומסים שפועלים עליו, ולאפשר לו להתחיל לזהות ולפרק אותם.
בנוסף, בעבודה פרטנית איתי, עובדים יחד באופן ממוקד. אנחנו עוברים על הדברים לפי נושאים, מזהים עומסים, בלבולים, טראומות ומשקעים, מפרקים אותם בהדרגה.
המטרה היא להפחית עומסים עמוקים שעשויים, לפי מודל תומר והניסיון האישי שלי, להיות קשורים למצוקה ולחוסר יציבות.
לפי דרך ההסתכלות של מודל תומר, עבודה על עומסים היא אחד הכיוונים האפשריים שיכולים להשלים טיפול רפואי ופסיכו־סוציאלי — לא כתחליף להם ולא כהסבר יחיד לפסיכוזה.
הבסיס של מודל תומר
מודלים
- יש דרך מעשית לריפוי מפסיכוזה
- פסיכוזה היא שפה
- ליקויים בשיטת הפסיכולוגיה
- יציאה ממעגל הפסיכיאטריה
- משולשים מאוזנים
- לא להדגיש עצמך
- לא מצבי קיצון