ניתוק חוויה פנימית מפעולה
אחד הדברים החשובים שלמדתי בתהליך האישי שעברתי הוא שהחוויה הפנימית אינה חייבת להפוך מיד למעשה.
מחשבה, רצון או דחף יכולים להיות חזקים מאוד — ועדיין אפשר ללמוד שהחוויה והפעולה הן שני דברים נפרדים.
בזמן מאניה לא מתרגלים לבד בבית
חשוב לי להבהיר: את התרגול שאני מתאר כאן אינני מציע לבצע לבד בבית בזמן מאניה.
במצב של מאניה פונים להערכה ולטיפול פסיכיאטרי. כאשר נקבע שנדרש אשפוז, מגיעים למסגרת האשפוזית המתאימה — סגורה או פתוחה בהתאם להחלטה המקצועית — ושם אפשר לתרגל את הדברים שאני מתאר לצד הטיפול וההשגחה.
התרגול אינו תחליף לטיפול פסיכיאטרי, לתרופות כאשר הן נדרשות או לאשפוז כאשר הוא נדרש.
הבעיה שזיהיתי
בתקופות המאניה שלי הבחנתי בתהליך שחזר על עצמו:
מחשבה → רצון או דחף → פעולה.
כמעט שלא היה מרווח בין מה שהתרחש בתוכי לבין מה שעשיתי.
הבנתי שאני צריך להתחיל לפרק את הקשר הזה.
בשלב הראשון לא ניסיתי עדיין להחליט מה נכון לעשות, מה לא לעשות או מתי לעשות. רציתי ללמוד דבר בסיסי יותר:
החוויה הפנימית יכולה להתקיים — ואני לא חייב לפעול בעקבותיה.
השלב הראשון: לא לעשות
במסגרת האשפוז התרגול שלי היה פשוט:
לשבת בשקט ולא לפעול בעקבות המחשבות והדחפים.
לא לנהל משא ומתן עם כל מחשבה ולא לחפש מיד פעולה אחרת. פשוט לתת למחשבות, לרצונות ולדחפים להיות — בלי להפוך אותם למעשה.
כמובן, “לא לעשות” אינו אומר להתעלם מהנחיות הצוות או מצרכים רפואיים, גופניים ובטיחותיים. הכוונה היא לא לפעול מתוך הדחפים והמחשבות המאניות עצמם.
להתבונן בחוויה הפנימית כאילו אני צופה בסרט פנימי
הדימוי שעזר לי היה צפייה בסרט.
אני יושב ומתבונן במה שמתרחש בתוכי: מחשבות, רגשות, רצונות ודחפים.
אני הצופה בסרט — אני לא חייב להיכנס לתוכו ולבצע את מה שאני רואה.
המטרה אינה להילחם במחשבות או להעלים אותן. המחשבה יכולה להיות שם, הרצון יכול להיות שם והדחף יכול להיות שם.
אני פשוט לומד שהם אינם פקודה לגוף.
לתרגל גם בחיי היום־יום
כדאי, מניסיוני, לתרגל את ההפרדה הזאת גם כאשר נמצאים במצב רגיל ויציב.
אפשר לעשות זאת בדברים פשוטים: מתחשק לי לעשות משהו עכשיו? גם אם הפעולה הגיונית לחלוטין, לפעמים אחכה בכוונה שתי דקות, חמש דקות או עשר דקות ורק אז אעשה אותה.
בדברים שאינם דחופים, כמו קנייה מסוימת, אפשר לפעמים לחכות יום או כמה ימים.
המטרה אינה למנוע מעצמי את הדבר אלא לתרגל:
אני רוצה לעשות משהו — אבל אני מחליט מתי לבצע אותו.
כך נוצר בהדרגה מרווח בין החוויה לבין הפעולה.
השהיה אינה דחיינות
התרגול הזה אינו רישיון לדחיינות.
אם צריך לעשות משהו, עושים אותו. ההשהיה היא מכוונת ומוגבלת: אני מחליט לחכות זמן מסוים, וכשמגיע הזמן — אני מבצע.
המטרה היא לא ללמוד לדחות דברים, אלא ללמוד לא להיות מופעל באופן אוטומטי על ידי כל רצון או דחף.
עם הזמן ההפרדה נעשתה טבעית
אצלי התהליך נמשך זמן רב. בתחילה נדרש מאמץ כדי לא לפעול בעקבות כל דחף.
אבל לאחר תרגול ממושך, משהו השתנה.
כבר לא הייתי צריך להיאבק בעצמי כל הזמן. ההפרדה הפכה לטבעית יותר:
מחשבה יכולה להישאר מחשבה. רצון יכול להישאר רצון. דחף יכול להיות מורגש בלי להפוך מיד למעשה.
רק לאחר שהיכולת הזאת התבססה אצלי, יכולתי להתחיל לעסוק בשאלות של מה כן לעשות, מתי לעשות ואיך לווסת את ההתנהגות.
אלה כבר שלבים אחרים.
זהו רק השלב הראשון
השלב הראשון שאני מתאר הוא פשוט בעיקרון, גם אם הוא יכול להיות קשה מאוד לביצוע:
להתבונן בחוויה. לתת לה להיות. ולא להיות מוכרח לפעול מתוכה.
בחיי היום־יום אפשר לתרגל זאת באמצעות השהיות קטנות ומכוונות.
בזמן מאניה, התרגול שאני מתאר אינו מיועד לביצוע לבד בבית אלא במסגרת הטיפול המתאימה כאשר נדרש אשפוז.
מניסיוני, לאחר תרגול ממושך, המרווח הזה יכול להפוך לפחות מאבק ויותר לדרך טבעית להתנהל:
החוויה נשארת חוויה. הפעולה הופכת לבחירה.
מאניה
הבסיס של מודל תומר
מודלים
- יש דרך מעשית לריפוי מפסיכוזה
- פסיכוזה היא שפה
- ליקויים בשיטת הפסיכולוגיה
- יציאה ממעגל הפסיכיאטריה
- משולשים מאוזנים
- לא להדגיש עצמך
- לא מצבי קיצון